החלטה בתיק ת"א 491-07

התובענה בתיק זה, הוגשה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: " חוק הפיצויים"), בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונת דרכים, שארעה ביום 10.1.2004.

לאחר הליכי קדם משפט, ומשלא עלה בידי הצדדים להגיע לפשרה בתיק זה, נשמעו ראיות הצדדים וגם נשמעה חקירתה של ד"ר עמית-כהן, אשר מונתה כמומחית מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי. הצדדים הגישו סיכומיהם ולמעשה, ממתינים הם למתן פסק דין.

ואולם, בסיכומי התובע, נתבקש בית המשפט לפסול את חוות דעתה של המומחית ולהורות על מינוי מומחה רפואי תחתיה. לחילופין ביקש התובע שבית המשפט יקבע שנכותו הרפואית והתפקודית שלו בעקבות התאונה, הינה בשיעור 19%.

הנתבעת מתנגדת לבקשת התובע לפסילת חוות דעתה של המומחית, ומבקשת לאמץ את חוות דעתה של ד"ר עמית-כהן ולקבוע, כי נכותו הרפואית של התובע בשיעור של 19%, לא באה בעקבות התאונה וכי לתובע לא נגרמה כל נכות בעקבות פגיעתו בתאונה.

חוות דעתה של ד"ר מיכל עמית-כהן

בחוות דעתה מיום 12/2/2007 קבעה ד"ר עמית- כהן את הממצאים הבאים, לאחר בדיקתו הגופנית של התובע:

לגבי הצוואר, נמצאה רגישות ממוקמת באזור חוליות 5-6C והגבלה קלה בתנועות בולטות בכיפוף ויישור.

לגבי עמוד השדרה המותני,  נמצא ספזם שרירי ורגישות ממוקמת באזור חוליות 1S-5L משמאל וכן הגבלה קלה בתנועות, בעיקר ביישור.

המומחית העריכה כי לתובע קיימת נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין הגבלת התנועה בעמ"ש צווארי ואולם, לאור מועד הופעת התלונות בהתייחס לרישומים, קבעה כי אין בסיס מספיק לייחס את התלונות לחבלה בתאונה. כן קבעה המומחית, כי לתובע נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין הגבלת תנועה בעמ"ש המתני ואולם, גם כאן, לאור חוסר רצף התלונות ואופי הממצא, אין בסיס מספיק לייחס את התלונות והממצאים לחבלה כתוצאה מהתאונה.

ד"ר עמית-כהן ציינה בחוות דעתה כי אומנם, מנגנון התאונה מתאים לחבלה צווארית ולחבלה מותנית. יחד עם זאת, לגבי הצוואר- מאחר ואין התייחסות לצוואר בעת הבדיקה במיון ואין רישומים על תלונות צוואריות במשך 9 חודשים לאחר התאונה, אלא רק ביום 21/10/04, אז פנה התובע לבדיקה והתלונן על הרגשת נמלים מן הצוואר, לא ניתן ליחס את מגבלותיו של התובע לתאונה. גם לגבי עמ"ש מותני, ציינה המומחית כי מנגנון התאונה מתאים לחבלה מותנית ויש לאזור זה התייחסות בבדיקה במיון סמוך לתאונה, אולם מאחר ובהמשך, אין התייחסות לגב התחתון וזאת עד ליום 16/2/05 (במשך 11 חודשים), לא ניתן לייחס את מגבלותיו של התובע לתאונה.

עוד מציינת המומחית במסגרת חוות הדעת, כי בצילומי T.C  של עמוד השדרה המתני מיום 16/2/05, נמצא בגובה 5L ספונדילוליזיז משמאל, עם סימנים לסקלרוזאציה באזור הליליז. לשיטתה של המומחית, הסיבה המקובלת לספונדילוליזיז הוא חולשה מולדת ועל רקע זה, שבר מאמץ לאחר מיקרו טראומה חוזרת, בד"כ בגיל הילדות או ההתבגרות, כאשר במקרים נדירים, הסיבה היא שבר אקוטי של ה PARS כתוצאה מטראומה קשה. המומחית מבהירה כי המקרה שלפנינו אינו מתאים לשבר אקוטי, מכיוון שאז,  צפויה הייתה תמונה קלינית סוערת.

בחוות דעתה מתייחסת המומחית גם למצבו של התובע עובר לתאונה: ב- 29/9/07 התלונן התובע על כאבי גב שמקרינים לרגל ימין. ב- 22/11/98 בדיקה בשל כאבי גב תחתון. נרשמו ימי מחלה וטיפול בוולטרן.

טענות הצדדים

כאמור, בחלקם הראשון של הסיכומים מטעם התובע, מבקש התובע כי בית המשפט יורה על פסילתה של  המומחית מטעם בית המשפט, ביטול חוות דעתה ומינוי מומחה רפואי אחר תחתיה.

לטענת התובע, המחלוקת היחידה אשר עומדת לדיון היא שאלת הקשר הסיבתי בין הנכות שנקבעה ע"י המומחית לבין התאונה נשוא התיק דנן. לטענתו, חוות דעת המומחית וחקירתה בבית המשפט הוכיחו כי חוות הדעת אינה מעוגנת או מבוססת בכל הקשור לשלילת הקשר הסיבתי בין נכותו של התובע לבין התאונה (רק בשל העדר רצף תלונות),  כי חוות הדעת שגויה ויש בה כדי לקפח את התובע ולגרום לעיוות דין.

התובע מפנה, בין היתר, לכך שהמומחית אישרה בחוות דעתה כי מנגנון התאונה מתאים לחבלה צווארית ולחבלה מתנית, חבלות שמסוגם  סבל התובע בתאונה והוא טוען, כי המומחית לא מציינת בחוות דעתה למה היא מייחסת את נכותו של התובע, בשיעור של 19%, ולא מספקת הסבר מספק למקור נכותו של התובע.

עוד טוען התובע בעניין זה, כי עובר לתאונה, הוא לא סבל משום מגבלה בעמ"ש צווארי או מתני ואת נכותו הרפואית הקיימת בגין עמ"ש צוואר ומתני, לרבות פריצה הדיסק, יש לייחס אך ורק לתאונה. לטענתו, במהלך חקירתה, עסקה המומחית בניסיונות לבסס את חוות דעתה ולהתבצר בעמדתה, כאשר היא אינה יכולה לבסס דברים בוודאות מלאה. לשיטת התובע, מאחר ומדובר בנכות משמעותית של 19%, כל ספק לעניין הקשר הסיבתי בין המגבלות לבין התאונה, צריך לפעול לטובת התובע ולא כנגדו, כך שאין מקום לקבוע שאין קשר בין התאונה לבין נכותו של התובע, בייחוד מקום בו  המומחית אישרה כי בהתאם למחקר שבוצע, 1% מכלל הנפגעים מתלוננים בטווח זמן שבין חודש לשנה, ואין כל סיבה שלא לראות בתובע כחלק מקבוצה זו.

טוענת הנתבעת כי יש לקבל את מסקנות המומחית כמות שהן ולקבוע כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה בגין התאונה דנן, כך שככל שלתובע נגרמו נזקים, הם נובעים ממצבו הקונסטיטוציוני ותחלואיו וללא קשר לתאונה.

הנתבעת מפנה גם לתיעוד רפואי אשר הוצג למומחית במהלך חקירתה הנגדית, ואשר לא היה לפניה עת כתבה את חוות דעתה, ממנו עולה כי במהלך שנת 1993 נפגע התובע בתאונה דרכים נוספת בגינה סבל מחבלות קשות בצוואר ובגב ובעקבותיה אושפז במשך 5 ימים במתקן צבאי. הנתבעת מפנה את תשומת לב בית המשפט לכך שהתובע אף הסתיר מידע זה מבית המשפט ומהצדדים, כפי שעולה מתצהיר הבריאות מטעמו ומהתשובות לשאלון ששוגר אליו ע"י הנתבעת, דבר שיש בו כדי להעיד על חוסר אמינותו של התובע.  לטענת הנתבעת, התיעוד הרפואי הנ"ל מחזק את מסקנותיה של המומחית בהתייחס להעדר הקשר הסיבתי בין הממצאים  בגב ובצוואר לבין התאונה נשוא התביעה.